תקשור עם גופנו 

יותר ויותר אנשים פונים בשנים האחרונות לריפוי טבעי בעת מחלה/בעיה.
ישנן מחלות אקוטיות וכרוניות, היכולות להגיע להחלמה מלאה בעזרת הטיפול הטבעי, וקיימות גם מחלות/תופעות שבהן יש צורך לשלב בין שתי השיטות (הקונבנציונאלי והטבעי).
מי מכם שהלך למרפא טבעי, נתקל אולי במטפל שעוד בטרם התיישבתם על הכסא, כבר שטח בפניכם את כל מכאוביכם, בעיותיכם הפיזיות והנפשיות ולא שכח לגעת קלות גם בילדותכם.
אתם פוערים את פיכם וכל הווייתכם שואלת: כיצד הוא יודע זאת? האם הגעתי למטפל או לרואה נסתרות? הירגעו..... אתם אצל מטפל, וכנראה מטפל טוב.
אבל באמת, כיצד המטפל יודע כל זאת?
ישנם כמה וכמה היבטים שהופכים אותנו "שקופים" לראיית האחר ובחלק מהם נדון במאמר זה:
? השתקפות הנפש בגוף
? האופן בו אנו נושמים
? פעילות גופנית
? מגע עם החומר הסובב אותנו
? המודעות העצמית שלנו

השתקפות הנפש בגוף
גופכם לוקח אתכם לכל מקום באשר אתם הולכים. יד ביד עם הגוף הולכת גם הנפש, וגם בעיותיכם הפיזיות, בעיותיכם הנפשיות וכל מי שאתם עד לרגע הזה. כל אלו קבלו צורה ומשמעות במהלך חייכם והכוונה היא למבנה הגוף, מבנה הפנים, שפת הגוף, הבעיות הפיזיות והבעיות הנפשיות.
במהלך חיינו אנו חווים תחושות, רגשות נעימים ורגשות פחות נעימים. אנו מעבדים את הרגשות ומתייחסים אליהם בהתאם לראות עיננו באותו רגע. לפעמים אנו דוחים את הרגש ומעבדים אותו לאחר זמן ולפעמים אנחנו מעדיפים "לדחוף" את הרגש פנימה, להתעלם ממנו ולנסות לשכוח אותו. אלא שאותו רגש "נשכח" לא יעלם והוא ימצא לעצמו מקום בחלק מגופנו. ככל שאנו "שוכחים" תחושות ורגשות במהלך חיינו, הופך אותו איבר להיות מעוצב בהתאם.
ניקח לדוגמה את ההתפלגות שבין הגו לגפיים: הגו מסמל את הגרעין (מי שאני) והגפיים, שהם חיצוניים יותר, מסמלים את העשייה (מה אני עושה לסביבה). גו גדוש ומפותח עם זרועות ורגליים חלשות, מעידים על אדם המלא ברגשות ותשוקות, שמתקשה לבטא את עצמו או להביא את עצמו למימוש רגשות אלו.
לעומת זאת גו חלש עם זרועות ורגלים חזקות מעיד על אדם אשר פועל למען הסביבה אך מתקשה לעשות למען עצמו.
בספרו "גופנפש" מפרט קן דיכטוואלד בהרחבה על הקשר בין הגוף והאופי למען הבריאות השלמה.

גם מבנה הפנים תורם רבות להשתקפות האופי כלפי חוץ. ידוע כי עודף דאגה גורם לקמטי הבעה אנכיים במצח, ותשומת לב לפרטים קטנים לקמטי הבעה מאוזניים במצח.
דאגה רבה גורמת למתח פנימי, שהוא אחד הגורמים המשחרר רדיקאליים חופשיים בגופנו. רדיקאליים חופשיים בגופנו הינם מצע קל ונוח להתפתחותן של מחלות.

כפי שקמטי הבעה הן שפת הפנים שלנו, כך גם שפת הגוף מלמדת רבות:
אדם סגור ומופנם יגן על חזיתו הקדמית, ידיו תהיינה משולבות, הוא יניח רגל על רגל ויהיה מעט רכון קדימה, כסימן להתגוננות מפני "פגיעה חיצונית". אי היפתחות כלפי הסביבה יכולה לגרום במשך הזמן בעיות נפשיות, שתגרורנה אחריהן בעיות בריאותיות - קלות עד קשות - שכולן יצדיקו התרחקות מהחברה.


האופן בו אנו נושמים
נשימה = לקיחת אויר (שאיפה) והוצאתו מגופנו (נשיפה). האופן שבו הגוף נושם מראה על המצב העכשווי בו הנפש נמצאת ועל המצב "הכרוני" שלה, אם קיים.
נשימה הינה היכולת של הנפש לקלוט מסרים חיצוניים. נשימה עמוקה בקצב רגוע מעידה על אדם שקט ורגוע, היכול לקלוט מסרים מסביבתו ולעבד אותם ללא כל הפרעה.
נשימה שטוחה מעידה על מתח רב בו הנפש נמצאת ועל חוסר יכולת להתמודד עם מסרים סביבתיים, עד כדי כך שברכת בוקר טוב עלולה להפוך למסר עוין.

פעילות גופנית
פעילות גופנית תורמת רבות לאיזון שבין גוף ונפש והרי לא לחינם הפך המשפט "גוף בריא בנפש בריאה" לסיסמתם הכללית של שוחרי הבריאות. הפעילות הגופנית תורמת לאיזון הגוף והנפש כל עוד היא מאוזנת ועובדת על כל חלקי הגוף. פיתוח חלק מסוים של הגוף והזנחת שאר חלקי הגוף (לדוגמה פיתוח הזרועות והזנחת הגו) יגרום ללגיטימציה לעבודה למען סביבתנו ופחות לעצמנו (כפי שראינו בתת נושא "השתקפות הנפש בגוף").

מגע עם החומר הסובב אותנו
אנו מוקפים בחומרים רבים השונים זה מזה במראה, במרקם, בריח, בטעם ובצבע, על גווניו הרבים.
המגע, הריח, הצבע, כל אלו גורמים לנו לתחושה מסוימת. תחושה זו הינה השתוקקות הנפש לפעולה מאוזנת (ואין כאן הכוונה לבעלי אובססיה לסוגיה).
מניעת מזון לנפש יכולה להביא לתסכול ברמה כזו או אחרת, לתקופות של חוסר אנרגיה בחיי היום יום, למחשבות שמשהו חסר בחיינו ועוד. תחושות אלו, כשהן נחוות לאורך זמן, יכולות לגרום להתפתחות של בעיות פיזיות בגופנו.
ידוע שאנשים, שיצאו לפנסיה לאחר שעבדו כל ימי חייהם והחלו לעסוק בתחביבים חדשים, התמלאו מחדש באנרגיות, שהיו חסרות להם כל חייהם, עד כדי כך שתחביבים אלו הפכו להיות הסיבה לפקיחת עיניהם בכל בוקר. אנשים אלו נוהגים לומר: "חבל שלא מצאתי זמן לעסוק בכך לפני כן".
נתקלתי באנשים שרוב ימי חייהם עסקו בנתינת שירות לאחרים ועם יציאתם לפנסיה החלו לצייר, לפסל, או לכתוב שירה. בכך התחילו אנשים אלה, אולי בפעם הראשונה בחייהם, לשרת את עצמם ולא אחרים.
שימו לב מה מושך אתכם ואל תדחו משיכה זו. אם הרגשתם משיכה לפיסול ואם מגע בחימר עושה לכם משהו שאינו ניתן להסבר, אל תתווכחו עם עצמכם - קחו קורס בקדרות ותנו לנפש את מזונה.

מודעות עצמית
מודעות עצמית הינה היכולת להבין את תגובותינו לסביבה במצבי קצה (כעס נוראי, עצב עמוק, התפרצויות וכדומה), לדעת מהיכן נובעים מחסומים שונים בנפשנו ולמצוא/לרכוש את הכלים המתאימים לנו על מנת לעמוד מול המחסומים ולפתור אותם.
ככל שנעמיק במודעות העצמית, נלמד לאהוב את עצמנו, עם כל המורכבות שלנו, ולקבל את עצמנו כפי שאנו. והיות ואהבה מכילה בתוכה את הכוח הגדול ביותר לריפוי נוכל בעזרתה לרפא את עצמנו.
רבות נכתב כבר בנושא זה ואני בחרתי להזכיר כאן את ספרו של דר' ברני סיגל "רפואה, אהבה וניסים" ואת ספרו של נורמן קאזנס "הראש הוא המרפא". שני הספרים עוסקים בחקר המודעות העצמית ותיעולה להבראה (בחלק מסיפורים מתועדים מקרים שהוגדרו כמחלות סופניות והגיעו להחלמה מלאה).
בד בבד לצד ספרים אלו עומדת "לואיז ל. היי" עם ספרים רבים שכתבה בנושא, ביניהם הספר "אתה יכול לרפא את חייך" (תרתי משמע: הן פיזית והן נפשית). הספר עוסק בטכניקות העוזרות להתגבר על מחלות שונות.


לואיז היי מאמינה שכל מחלה נובעת ממצב של חוסר מחילה וע"מ להשתחרר מהעבר המעיק יש צורך במחילה וסליחה. כאשר שני מוצרים יקרי ערך אלו מושגים, נוכל לגעת באהבה ודרכה לרפא מחלות.
לואיז היי מביאה בספרה את סיפורה האישי כחולת סרטן חשוכת מרפא, שהצליחה לרפא את עצמה, ואת הטכניקות ששימשו אותה במהלך הטיפול.

לסיכום
גופכם הוא מבצרכם ורצוי שמבצר זה יתוכנן כראוי עם דלתות וחלונות, שנפתחים ונסגרים על פי פקודתכם בלבד, ועם נוף יפה שישתקף מבעד לחלונות.
וכל אלו יהיו סגולה לחיים טובים ומאושרים יותר.